בעולם מצטבר נסיון רב לגבי יכולתם של אנשים עם מוגבלות בעלי צרכים מורכבים לחיות בקהילה. העובדה שבפועל מרבית האנשים חיים בביתם ובקהילתם עד גיל 21 ורובם ממשיכים לחיות בבית הוריהם אף לאחר מכן. 97% מהזקנים בישראל חיים בביתם גם כאשר הם במצב סיעודי מורכב. כל אלו מראים כי המציאות שבה אנשים עם מוגבלות מוסללים למוסדות איננה הכרח, אלא נובעת ממדיניות ויד מכוונת. על כן מבחני תפקוד, מוטיבציה, בטיחות וכשירות אינם רלוונטיים לשאלת עצם הזכאות לחיים בקהילה.

ממשלות ישראל הצהירו שוב ושוב שפניהן לדיור בקהילה אולם בפועל התקציבים הולכים ברובם למוסדות, והמענים המרכזיים נותרים מוסדיים. 

השפה השתנתה אך לא המציאות.

לא ניתן לדור נוסף לחכות להבטחות שווא! מוטל עלינו לייצר מציאות חלופית שבה אנשים עם מוגבלות חיים באופן עצמאי בתמיכת הקהילה. המדינה תצטרף אל התנועה בהמשך.

חיים עצמאיים אינם פריבילגיה, אלא זכות בסיסית של כל אדם. כל אדם, גם אדם עם צרכים מורכבים, זכאי לחיות בקהילה ועלינו כחברה מוטלת האחריות והחובה לפתח את המענים שיאפשרו זאת.

בית – האדם מחליט היכן ועם מי לגור והדירה בה הוא מתגורר היא בבניין מגורים רגיל.

חירות – חופש התנועה, החירות לעצב את שגרת החיים, הימנעות מהגבלות בכל הרמות (פיזיות, קבלת החלטות, אורח חיים ועוד)

אוטונומיה – האדם מקבל את ההחלטות על חייו בעזרת תמיכה וסיוע.

שייכות  - השתייכות לקהילות שהאדם בוחר להשתלב בהן כגון קהילה גיאוגרפית, תרבותית, מגזרית.

משמעות – האדם יוצק תוכן לחייו ומעצבם בהתאם לרצונו.